בד"ה הרה"ג ר' מרדכי בעק ז"ל ר"י תפארת משה

[מסורת אבות]

הגאון רבי מרדכי ב"ר יהודה הכהן בעק זצ"ל, ראש ישיבת תפארת משה במאנסי, נפטר היום ביום שלישי, י"ד בתמוז תשפ"ו, והוא בשנת השמונים לחייו. יום פטירתו חל גם ביום היארצייט של רבן של ישראל, רש"י הקדוש. הוא התמוטט לפתע במהלך תפילת שחרית בישיבה והסתלק לבית עולמו, והוא בן שבעים ותשע.

הלווייתו תתקיים היום בשעה 5:30 אחר הצהריים בישיבת תפארת משה, ברחוב 38 College Road במונסי, ולאחר מכן יובא למנוחות בבית החיים סאטמר בקרית יואל, לאחר שביקש להיטמן סמוך לרבינו הקדוש מסאטמר זי"ע.

[מסתמא]

אני הקטן עדיין נמצא תחת הלם, ולבי בל עמי. ודאי יבואו אחרים שיכתבו עליו הרבה יותר ממני, ובפרט שאיני מכיר את כל תולדות חייו. אבל את מה שעיני ראו במשך קרוב לעשרים שנה איני יכול שלא לכתוב.

כבר קרוב לעשרים שנה שהייתי בא בכל שנה בימי בין המצרים ובתשעה באב לישיבה, ובמידה רבה הוא היה בשבילי ה"רבי של חורבן בית המקדש". נוסחי אויבערלאנד של שלושת השבועות שקיבל בנייטרא בימי בחרותו, תיקון חצות שהיה אומר בקביעות, והדמעות שהיה שופך מדי שנה מחדש – כאילו זו הפעם הראשונה – היו בשבילי שיעור חי במה פירוש לחיות את החורבן.

מי שלא ראה אותו יושב שעות ארוכות על הארץ בתשעה באב בבוקר, אומר איכה, ולאחר כל הקינות ממשיך לתיקון חצות כאילו רגליו אינן עייפות וכאילו גבו הכפוף אינו כואב – לא ראה עבדות מהי. היה אפשר לראות בעיניים עבודת ה' פשוטה ואמיתית. לא התלהבות חיצונית, לא רעש ולא הצגות. למדן שקט, נחבא אל הכלים, שכל דרכיו בנימוס ובדרכי נועם, ובכל זאת, כשהגיע לדבר על חורבן ירושלים, היה שופך דמעות בטבעיות גמורה, כאילו אינו עושה דבר מיוחד כלל. עיני ראו ולא זר, ודברים אלו ידועים ומפורסמים לכל מי שזכה לעמוד סמוך אליו.

רק אתמול, כשאמר את הקטע "עורה נא ימינך עליון, ובנה ברחמיך את ציון, ויאמר לעם דל ואביון, כי נחם ה' ציון", הוא בכה כל כך עד שנאלץ לעצור לרגע לפני שהמשיך. וגם אז הכול היה באותה שלווה ובאותה מתינות שהיו מיוחדות לו. לא סערת רגשות חיצונית, אלא כאב פנימי אמיתי.

אבל לא רק בימי בין המצרים. לראות את ר' מרדכי זצ"ל מוסר שיעור לבחורים היה מחזה שהיה מעורר לתשובה. היה אפשר לראות בחוש מה פירוש רבי ותלמידים שחיים יחד בתוך התורה. למעלה ממאה בחורים יושבים סביב רבם, חיים בגמרא ובראשונים, כדרך ישיבת החתם סופר. בלי כל אותן שיטות משונות ורעשים שנכנסו לעולם הישיבות של ימינו. תורה פשוטה, טהורה, כפי שהייתה מדורי דורות.

הישיבה עצמה מעולם לא הרגישה כמו עוד "ישיבה" מן הסוג שמכירים היום. לא ולא. היה בה המשך של הישיבות הישנות. רבי אחד, פשוט בהליכותיו, בהצנע לכת, אבל גבוה מאוד ברוחו. כל כולו תורה, וכל כולו תלמידים. מי שנכנס לבית המדרש הרגיש שיש כאן נר תמיד של יהדות, מציאות שכבר קשה למצוא.

הוא היה ראש ישיבה, למדן ותלמיד חכם מופלג. אבל מעל כל זאת – עובד ה'. הוא חי את החורבן באמת, חי עם ציפייה לגאולה באמת, וכל הנהגותיו היו טבעיות כל כך, עד שלפעמים היה נדמה שהוא כלל אינו מודע למה שאחרים רואים בו. דווקא הפשטות הזאת היא שכבשה את הלב. הביטוי "שייף עייל ושייף נפיק ולא מחזיק טיבותא לנפשיה" כאילו נוצר במיוחד עבורו.

ועכשיו אבדנו כל אלה, וקשה מאוד לעכל.

יהי זכרו ברוך