ובק"ק עדת יראים וויען באה"ב היה הבעל תפילה ר' עמרם שטראססער זצ"ל נוהג לנגן אותו הניגון רק מאחר ראש חודש אייר עד ערב שבועות. ואם חל ל"ג בעומר, היה מנגן אז כרגיל ולא היה מנגן בניגון ספירה.
ויש לעיין בטעם הדבר. דכנראה סבר ר' עמרם זצ"ל שניגון זה יש בו משום ניגון אבילות, בדומה לניגונים הנהוגים בימי בין המצרים. וכן נהג ר' גבריאל פישער, בעל תפילה בק"ק דעברעצין, שלא לנגן ניגון זה כלל, מחשש מלהראות אבילות בפרהסיא — הגם שבכל גלילותינו לא חשו לזה כלל וכלל. מ"מ כך היתה הבנתם, שניגון זה הוא מטעם אבילות.
אמנם יש לדון בזה, דלכאורה אין זה ניגון של עצבות, ואפשר שטעם אריכות הניגון הוא כדי להאריך בזמן עד שיהא ודאי לילה, לצורך ספירת העומר. ולפי זה היה מקום לנגן ניגון זה בכל שבתות הספירה. וראיה לזה ממנהג ק"ק פרעסבורג, ששם לא נהגו אבילות עד ב' אייר, ואף על פי כן ניגנו ניגון זה בכל השבתות שבין פסח לשבועות.
ואפשר עוד לומר, דאולי יש בניגון זה רמז לאבילות, ואף שלענין דיני אבילות לא נהגו בו עד אחר ראש חודש אייר, מכל מקום השאירו זכר לדבר על ידי הניגון. ואם כן יש לנגן אותו הניגון בכל שבתות הספירה, וראיה מק"ק פרעסבורג, ששם לא נהגו אבילות עד ב' אייר ושרו הניגון בכל השבתות שבין פסח לשבועות.
והסברה נותנת שבאמת מתו תלמידי ר' עקיבא מפסח עד ל"ג בעומר, ולפי מנהגינו אין נוהגים באבילות מפסח עד אחר ראש חודש אייר, ויש לומר שמכל מקום זכר עשינו, אף שלא רצו להחמיר בדיני אבילות בכל ימי הספירה (אולי משום שהלכה כדברי המיקל), מכל מקום זכר יש לעשות. ולמה לשנות ממנהג אבותינו? וכי אנו יודעים טעמו של דבר?