לעומת זאת, במנהגי קהל עדת יראים וויען יצ"ו כתב שבכל שבתות ימי הספירה אומרים יוצרות — דהיינו ״יוצר״ ו״אופן״. וכתבו שיש לברר כיצד נהגו בפועל בק״ק שיפפשוהל. ונראה שכיוון ששם התחילו לומר את כל היוצרות לאחר שמו״ע (ולא בתוך ברכת יוצר כנהוג), ייתכן שהוסיפו את כל הפיוטים — גם יוצר ואופן — ומתוך שינוי זה נשתכח המנהג המקורי.
ולענ״ד פשוט וברור שמנהגינו באמירת היוצרות בין פסח לשבועות הוא על פי מנהג עסטרייך המובא במנהגי רא״ט, וכן מוכח ממנהג פראג (תקצ״ו דפוס ר׳ משה ישראל לאנדא ע״ה נכד הנודע ביהודה), וכך עולה מדברי הלבוש והאליהו רבא — שאין אומרים יוצר ואופן אלא בשבת הראשון שלאחר פסח ובשבת שלפני שבועות. ומה שנתחדש בפולין אינו שייך למנהגינו.
ראיות מן הפוסקים
ראייתי לכך היא ממנהגי רא״ט, מדברי הלבוש (סי׳ תצ״ג), ומעדות האליהו רבא:
ואין לומר ש״מנהגים שלנו״ הוא רק כינוי לספר המנהגים של ר״א טירנא — זהו דוחק, אם ידוע שלא נהג כמותו, ואף על פי כן כתב ״מנהגים שלנו״, אז יש מקום לדחוק כן. אלא כפשוטו — לשונו מעידה על המנהג בפועל. ואם יביאו מקור נוסף שבו משתמש בלשון זו ואינו מתכוון למעשה — יש מקום לדון; אך כל עוד לא הובא — פשוט שמדבר במנהג ממש, כפי עדותו של רבינו הלבוש שרק בפולין אמרו זאת, ולא במעהררין וביהעמען.וז״ל האליהו רבא (תצג סק״טו):
ונ״ל דהיינו וכו׳. ובמנהגים שבסוף הספר סימן ד׳ כתב [הלבוש] ג״כ כשיש מילה דאין אומרים רק אופן דמילה ויום ליבשה קודם שירה חדשה. ושאר השייך לאותו שבת כשיש מילה ור״ח גאולה דמילה. ומנהגים [מנהג כל השנה] דכתב שאומרים יוצר ואופן דר״ח, היינו לפי מנהגיו שאין אומרים יוצר. וראיה לדברי לבוש נ״ל ממ״ש במהרי״ל [שם אות ג] מילה שחל באלו ד׳ שבתות שבין פסח לעצרת אומר יוצר ואופן וגאולה דמילה והשאר השייך לאותו שבת ע״כ. קשה הלא ו׳ שבתות הם. אלא נ״ל דס״ל כמנהגים שלנו שאין אומרים יוצר אלא בשבת שאחר פסח וקודם שבועות, וא״כ נשארו ד׳ שבתות שאין אומרים יוצרות, לכך אומרים יוצר דמילה, אבל בראשון ואחרון לא. והוא הדין בארצות שאומרים בכל השבתות שבין פסח לעצרת יוצרות, שאין אומרים במילה רק אופן וגאולה דמילה. אך צ״ע דבמנהגים [שם] כתב סתם כשיש מילה בשבתות אלו וכו׳, משמע אף בראשון ואחרון אומרים דמילה.
ראיה נוספת — מיוצר דר״ח
עוד ראיה ברורה מלוח בודאפעסט משנת תרנ״ח, שכתב שם: שבשבת שחל ר״ח אומרים את ה״יוצר״ של ר״ח — לא רק ה״אופן״, אלא גם ה״יוצר״.
דבר זה אינו מתיישב אלא אם כן אין אומרים ״יוצר״ אחר באותן השבועות — כדברי הלבוש והאליהו רבא. שהרי אם יש ״יוצר״ קבוע לאותה שבת, אין אומרים את היוצר של ראש חודש אלא רק את האופן, מטעם תדיר קודם.
כן פסק הלבוש והאליהו רבה (שם סי׳ תצ״ג סעיף ד׳). ומה שחולק האליהו זוטא על הלבוש, חזר בו האליהו רבא שכתב אחר כך (האליהו רבא נכתב לאחר האליהו זוטא, כך כתוב בהקדמת הלבוש דפוס זכרון אהרן), ורק מניח בצריך עיון שמשמע מדברי ספר המנהגים שהמילה דוחה את היוצר (הגם שאינו מוכרח בדברי המנהגים, רק שהוא כתב בלשון סתם… נו, מהאט שוין געהערט אזאנס).
הלכה למעשה נראה שהאליהו רבא מקבל פסק הלבוש: שבמקום שנוהגים לומר ״יוצר״ באותן השבועות, אין אומרים היוצר של ראש חודש בר״ח משום דתדיר קודם. ואם מצינו שאמרו בבודאפעסט היוצר של ראש חודש — מוכרחים אנו לומר ששם לא אמרו יוצר ואופן באותן השבועות. ומכאן מוכח בפשטות שבאותן שבתות לא נהגו לומר יוצר כלל.
עדויות ממנהגי מקומות
בנוסף לכך, יש בידינו מנהגי נייטרא (מהנאות דשא זצ״ל הי״ד), וכן המחזור נירנבערג (1331 למספרם), וכן הסידור פראג (תקצ״ו דפוס ר׳ משה ישראל לאנדא ע״ה), שכולם מצביעים לכיוון זה — שלא נהגו לומר יוצר ואופן בשבתות אלו.
דיון בראיות מן הסידורים
יש שרצו להביא ראיה משני סידורים שנדפסו בפראג (תקצ״ט, תרי״א), שכתבו שב״כמה קהילות״ אין אומרים יוצר ואופן — ומשמע שיש קהילות שכן אומרים. ושניהם סתמו אחר כך, שאם חל ר״ח בשבת אומרים את היוצר של ר״ח; דהיינו גם לנוהגים לומר בשבתות אלו יוצר, וכאילו פסקו כהאליהו זוטא שחולק על הלבוש, כאילו יש כאן מחלוקת. כבר הוכחתי לעיל שאין הדבר כן, ולמעשה מקבל האליהו רבה פסק הלבוש.
וכן מסידורים שנדפסו בוינה (תקע״ו, תקפ״ח, תרל״ג), שהביאו יוצרות לשבתות אלו בלי לציין על זה כלום.
אין ללמוד מכל זה כלום.
ראשית כל, סידור וויען משנת תקע״ו הוא הרבה לפני שבכלל יסדו השיפפשוהל (שנתייסד ע״י יוצאי פרעסבורג ע״פ מנהג פרעסבורג). זה רק אומר שהיה בית דפוס בוויען שהדפיס סידורים למכירה, ואינו משקף כלל את מנהג המקום.
ובכלל, אין ללמוד ממנהג שנתפשט על ידי המדפיסים. דרכם להדפיס נוסחאות רבות כדי להתאים לקהילות שונות ולהרחיב את קהל הקונים. לכל היותר ניתן להביא ראיה ממקום שרואים שהשמיטו פיוט מסוים — שאז יש מקום לומר שלא נהגו לאומרו — וכן מן המנהגים שהם מציינים במפורש. אבל עצם הדפסת היוצרות אינה ראיה למנהג המקום.
ועל כן, כשאין בידינו מסורת חיה, ודאי שיש לעיין בספרי הפוסקים שבמקומותינו כדי לברר את המנהג, ולא לעיין כהתרנגול בבני אדם בדפוסים ישנים וללמד מסתימת הלשונות תילי תילים של מנהגים בנוי כתולה ארץ על בלי מה.
מסקנה
כשאין בידינו מסורת חיה, יש לעיין בספרי הפוסקים שבמקומותינו. ומכל המקורות עולה בבירור:
מנהגינו שלא לומר ״יוצר״ ו״אופן״ בארבע השבתות שבין פסח לעצרת, זולת השבת הראשונה והאחרונה.
ומה שנתפשט אחר כך על ידי המדפיסים, ועל ידי צרות השואה, ועל ידי ההפסק מלומר היוצרות באמצע ברכת יוצר — אינו מנהג; הוא מנהג מאוחר, ואינו מנהגינו.
ומכל מקום, אין להוסיף בתוך ברכת יוצר דברים שאינם מן המנהג הקדום; ואם רוצים לומר פיוטים אלו לאחר חזרת הש"ץ בתורת הוספה — יש מקום לכך, אך אין לשנות את עיקר הנוסח.
ע״כ מסקנתי פשוט וברור שלא אמרו באותן ד׳ השבועות ״יוצר״ ו״אופן״, והוא מנהג מאוחר ואין זה מנהגינו. ולגבי קהל עדת יראים וויען יצ״ו — היות שהתחילו לומר כל היוצרות לאחר שמו״ע, שלא כפי מנהגינו לאמרם באמצע ברכת יוצר, ממילא הוסיפו הכל — גם היוצר והאופן — ועל ידי שינוי זה נשתכח המנהג המקורי. אמנם אין להוסיף דברים מעצמנו, ובוודאי לא להפסיק באמצע ברכת יוצר במנהגים חדשים שאינם מ'סוד חכמינו'; ואם אומרים זאת לאחר ברכת יוצר בתורת הוספה — ובר"ח אפשר לומר הכל, היוצר והאופן של אותה שבת, ואחר כך היוצר והאופן של ראש חודש.